אלקנה בוחבוט. מסע של אמונה. חוסן. ואהבה גדולה לחיים.

מגב הספר

"המחשבה על בני בן השלוש, שחיכה לי במשך שנתיים בזמן שהייתי קבור בגיהינום של החמאס, היא זו שנתנה לי את הכוח לשרוד את העינויים הקשים והאכזריים ביותר, את ההתעללות הנפשית ואת הניסיונות לשבור אותי, להכות אותי ולהרעיב אותי עד הקצה. הם נהנו ממראה המוות, ואני התפללתי בכל יום אל האור, והאור שלנו ניצח את החושך שלהם."

לאחר שבע מאות שלושים ושמונה ימים בגיהינום של החמאס, חמישים מטרים מתחת לאדמה, אני מביא את סיפור חיי. שבע מאות שלושים ושמונה ימים בשבי החמאס. ספר שלוקח את הקוראים לחוויה עצומה ומטלטלת, ולסיפורי חטופים שמעולם לא סופרו, ומהווה מסמך בעל חשיבות אנושית והיסטורית.

על אף העינויים, הרעב וההתמודדויות הנפשיות, החזקתי בכל יום בתקווה לשוב אל אשתי רבקה ואל בני דוד ראם.

סיפור חיי מתחיל הרבה לפני החטיפה. בשני אירועים בלתי נתפסים שבהם ניצלו חיי בנס, ובהיכרותי עם רבקה, שבחרה להתגייר ולהצטרף לעם היהודי, מבלי לדעת שתהפוך במהרה לסמל של עוצמה.

בספר אני משתף גם ברגעי הישרדות ובשאלות קיומיות. כיצד במצבי רעב קיצוניים הצלחתי לשרוד. מה הייתה משמעותה של מרלין. הבובה הדוממת שיצרתי במו ידיי. כיצד ציינו את ראש השנה באמצעות ציור של דג. כיצד חפרתי במו ידיי מנהרה יחד עם המחבלים כדי להציל את חיי. ואילו מאבקים נפשיים התחוללו ביני לבינם.

גם כאשר הגוף שלי נחלש והפך לעצמות מצולקות וחולות, המשכתי לראות את האור מול מי שתכלית חייהם הייתה מוות. בסופו של דבר האור ניצח. ואני שבתי ממנו חי.